<h1>העיטור מאמר עשירי</h1>
<h2>דף מג:</h2>
גרסינן בפרק נערה שנתפתתה אתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות אמר רב באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני, מדלא כתב לה אוסיפית לך תלת מאה אמאתן הכי קאמר לה אי מזמן ראשון קא גבית גבי מאתן ואי מזמן שני גבית גבי תלת מאה.
<h2>דף מד.</h2>
גרסינן בפרק הכותב (פ"ט:) שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרווייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעיא בהאי גביא ודוקא בדאוסיף לה אבל לא אוסיף לה קיימא לן כרב נחמן דאמר שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון. ואמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה. (מ"ד.) פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות את כוחו הוא דכתביה משום דינא דבר מצרא וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבעל חוב הוא דכתביה. וודאי שניהן במכר שניהן במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה שעדי השטר פסולין רב אחא אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודא קמא ואיכא בינייהו אורועי סהדי ומכנש ולטסקא ולא אפסיקא הלכתא כחד מנייהו ולקולא. וכתב רבינו אלפס ביטל שני את הראשון דוקא בשטר קרקעות ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה אבל הודאות והלואות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שעבודא דיליה ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואף על גב דתרווייהו סכום אחד נינהו כדגרסינן בפרק גט פשוט (קע"ב.) אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה וכו' אלמא גבי תרווייהו. ואמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהלי תרי בני חמשין חמשין לא משוינן ליה וכו'. וכתב הרב החסיד קרובנו מדקאמר לאורועי סהדי ולא קאמר למפסל שטרא ש"מ דלא קרעינן לשטרא אלא מוקמינן לממונא בחזקת מריה ולא מגבינן ליה. ומסתברא מדקאמר בטל השני את הראשון דקרעינן ליה דהא בין מר ובין מר שטרא קמא חספא בעלמא הוא דלית ביה ספיקא אלא דאימור אודויי אודי ליה ואימר אחולי אחליה לשעבודיה הלכך גובה מזמן שני ממה נפשך מיהו מפסל לא מפסלי סהדי דאיכא למימר אחולי אחליה לשעבודא אלא אורועי מרעינן ליה דאם כן דאכתי איתיה לשעבודא דשטרא קמא מזמן שני אמאי גבי לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו אלא לאו שמע מינה דליתיה לשטרא כלל.
<h2>דף פו.</h2>
אבל היכא דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי אתו כגון שני שטרות של הלואות היוצאין ביום אחד דאיכא למימר חד מנייהו קדים אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אמרינן בהו שודא דדייני לדעת שמואל והלכך הא דגרסינן בפרק הכותב (פ"ו.) אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי וליכא חד מיניהו דקדם איכא מאן דאוקמה כגון שיוצאין שניהן ביום אחד דהוא שודא דדייני ואשמעינן דהיכא דחד מנייהו בעל חוב וחד כתובת אשה ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולאשה לא מסלקינן לה אלא בארעא ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד מנייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. אבל היכא דבעל חוב וכתובת אשה כגון לוה ונשא וחזר וקנה דליכא שודא אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיימא לן חולקין לא אמרינן לאשה לא יהבינן והוה לה כתובה כשטר חוב ואף על גב דליכא אלא לחד מנייהו חולקין וכן דעת רבינו חננאל. מיהו מסתברא כרבינו האי ורבינו אלפס דכל היכא דליכא דינא דקדימה וליכא אלא שיעורא דחד מנייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דהא טעמא קאמר דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולאו משום שודא ומקולי כתובה שנו כאן. ועוד דליכא למימר דאמימר אליבא דשמואל אמר למילתיה ולא אליבא דרב. ואיכא למימר נמי דאפילו איכא דינא דקדימה קאמר אמימר משמיה דרב חמא דלא יהבינן לאשה דהא לוה ולוה וחזר וקנה מדינא יחלוקו. ומשום האי טעמא לא יהבינן לה לאשה כלל הכא נמי לא שנא. ומסתברא דאפילו להאי סברא דוקא מנה מאתים אבל תוספת דילה גביה ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי להנהו דמנינן בפרק אף על פי (נ"ד:) אבל אינך לא והיכא דתרווייהו בעלי חוב נינהו ושניהם יוצאין ביום אחד שודא דדייני והיכא דלוה וחזר ולוה וחזר וקנה אי נמי מטלטלין בזמן הזה דליכא שודא דדייני יחלוקו.
<h2>דף פט:</h2>
גרסינן בפרק הכותב (פ"ט:) שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה ודוקא בסתמא אבל כתב לה כתובה אחרת גביא תרווייהו כדקתני רישא שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת ואי בעיא בהאי גביא ואי בעיא בהאי גביא ודוקא בדאוסיף לה אבל לא אוסיף לה קיימא לן כרב נחמן דאמר שני שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון. ואמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה. (מ"ד.) פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות את כוחו הוא דכתביה משום דינא דבר מצרא וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבעל חוב הוא דכתביה. וודאי שניהן במכר שניהן במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמא רפרם אמר אודויי אודי ליה שעדי השטר פסולין רב אחא אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודא קמא ואיכא בינייהו אורועי סהדי ומכנש ולטסקא ולא אפסיקא הלכתא כחד מנייהו ולקולא. וכתב רבינו אלפס ביטל שני את הראשון דוקא בשטר קרקעות ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה אבל הודאות והלואות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שעבודא דיליה ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואף על גב דתרווייהו סכום אחד נינהו כדגרסינן בפרק גט פשוט (קע"ב.) אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה וכו' אלמא גבי תרווייהו. ואמר רב אשי האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהלי תרי בני חמשין חמשין לא משוינן ליה וכו'. וכתב הרב החסיד קרובנו מדקאמר לאורועי סהדי ולא קאמר למפסל שטרא ש"מ דלא קרעינן לשטרא אלא מוקמינן לממונא בחזקת מריה ולא מגבינן ליה. ומסתברא מדקאמר בטל השני את הראשון דקרעינן ליה דהא בין מר ובין מר שטרא קמא חספא בעלמא הוא דלית ביה ספיקא אלא דאימור אודויי אודי ליה ואימר אחולי אחליה לשעבודיה הלכך גובה מזמן שני ממה נפשך מיהו מפסל לא מפסלי סהדי דאיכא למימר אחולי אחליה לשעבודא אלא אורועי מרעינן ליה דאם כן דאכתי איתיה לשעבודא דשטרא קמא מזמן שני אמאי גבי לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו אלא לאו שמע מינה דליתיה לשטרא כלל.
<h2>דף צ:</h2>
תשובה לרבינו האי לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם מלוה על פה קודמת לגבות מבני חרי דשעבודא דאורייתא. ושני מלוין בשטר וכתב בעל חוב למאוחר דאית ליה לאפרועי כל אימת דבעי לא מהני ליה ההוא תנאה ומלוה בשטר המוקדם קודם לגבות לעולם.
<h2>דף צג.</h2>
בפרק מי שהיה נשוי [מי שהיה נשוי] ג' נשים כתובה של זו מנה ושל זו מאתיים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם מאתיים של מנה נוטלת ג' ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב וכו'. רב אלפס פריש לה. אלא דקשיא לן בבא תניינא דמוקים לה בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אמאי קא מפסדא בעלת שלש מאות תמניא ותלתא משום כתיבה דבעלת מאתיים הא מדינא אית לה למישקל במנה קמא תלתין ותלתא ותילתא ובמנה תנינא חמשין והשתא לא שקלא אלא שבעין וחמשא. ולענין פסקא קימא לן כרבי דאמר חולקות בשוה ותטול כל אחת ואחת בשוה עד שתטול כל אחת ואחת כתובתה משלם ובעלת מנה נוטלת כבעלת שלש מאות ולא דמי לשלשה שהטילו לכיס שחולקין לפי מעות דהתם שבח מעות קא שקלי אבל הכא כל נכסיו משועבדים לכתובה דכל אחת ואחת.
<h2>דף צד.</h2>
תשובה לרבינו האי לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם מלוה על פה קודמת לגבות מבני חרי דשעבודא דאורייתא. ושני מלוין בשטר וכתב בעל חוב למאוחר דאית ליה לאפרועי כל אימת דבעי לא מהני ליה ההוא תנאה ומלוה בשטר המוקדם קודם לגבות לעולם.
גרסינן בפרק מי שהיה נשוי (צ"ד.) איתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. ומותבינן (שם:) מהא דתנן שני שטרות היוצאין ביום אחד חולקין הא מני רבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי. וכתב רב אלפס הני מילי בשטר קרקעות אבל בהודאות והלואות חולקין כסתמא דמתניתין דתנן (כתובות צ"ג:) היו כולן יוצאות ביום אחד ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. וליכא למימר דשמואל פליג אמתניתין דהוה ליה לאקשויי ממתניתין ולא מברייתא. ומסתברא דשמואל אפילו בהודאות והלואות קאמר דומיא דמתניתין דהיו כולן יוצאות ביום אחד דאם איתא אדמוקמינן לה לברייתא כר' מאיר לוקמה בהודאות והלואות ודברי הכל אלא לאו שמע מינה בכלהו פליגי והא דלא פריך ליה ממתניתין משום דפשיטא ליה דמתניתין איכא לאוקמא כרבי מאיר ופריך מברייתא דליכא לאוקמה כרבי מאיר דהא קתני סיפא כתב לאחד ומסר לאחר זה שמסר לו קנה. ובגמ' ירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) אקשי מינה לשמואל והכי גרסינן התם שמואל אמר שוחדא לדייני לשני שטרות היוצאין על שדה אחת איזה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין מתניתין פליגא אשמואל אין שם אלא מנה חולקות בשוה ולא שוחדא לדייני דאת אמרת. ועוד הא אוקימנא (שם צ"ד:) לפלוגתייהו כתנאי דתניא חכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה והא לא שטר קרקע הוא הלכך בתרווייהו פליגי. וקיימא לן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ועוד דרב נחמן עבד כוותיה דשמואל (שם) באמיה דרמי בר חמא הלכך שודא עדיף בין בקרקעות בין בהודאות והלואות. ומתניתין דהיו כולן יוצאות ביום אחד ליתה דכר' מאיר אזלא. ומיהו כתבי רבוותא דלא עבדינן שודא דדייני במטלטלין כך היא קבלה בידינו. וכן כתב בעל מתיבתא כי עבדינן כותיה דשמואל במקרקעי אבל בהודאות והלואות כרב עבדינן דקימא לן ממון המוטל בספק חולקין. ומאי דקשיא ליה לרבנו הא דגרסינן בפרק חזקת הבתים (ל"ה.) דאי איתא דשמואל אפילו בהודאות והלואות קאמר מאי שנא דגבי המחליף פרה בחמור שני התם דאיכא דררא דממונא למר ואיכא דררא דממונא למר ובשני שטרות היוצאין ביום אחד קא משני התם ליכא למיקם עלה דמילתא לישני ליה נמי התם איכא דררא דממונא הכא ליכא דררא דממונא. הא לא קשיא דמשום דלא אפשר למיקם עלה דמילתא שינויא הוא דשייך לקרקעות והלואות הוא דקא משני הכי. ועוד דהתם נמי אי דמר לא דמר. ואי קשיא לך לוה וחזר ולוה וחזר וקנה דקיימא לן יחלוקו אמאי לא אמרינן שודא דדייני. התם משום דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי קא אתו. וכי היכי דשני שטרות היוצאין ביום אחד אליבא דרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי חולקין הכא נמי חולקין. ובמטלטלי האידנא נמי אי לית בהו דינא דקדימה תרווייהו כחדא חיילי ואף על פי שקדם השטר האחד לשני חולקין ואי אית בהו דינא דקדימה כרבוותא קמאי כל הקודם זכה ואיכא מרבוותא כגון מר רב שלום ומר רב נטרונאי דאתשיל מקמיהו ושדרו דמן תמנין ותרתין שנין דשני ריש גלותא נהיגי ריש גלותא ותרתי מתיבתא ודייני דבבא בעלי חובות ממטלטלין וכו' ועד האידנא מטלטלי כמקרקעי נינהו ואית בהו דינא דקדימה וכל הקודם שטרו קודם וגובה אפילו ממטלטלין.
אבל היכא דשעבודא דתרוייהו בהדי הדדי אתו כגון שני שטרות של הלואות היוצאין ביום אחד דאיכא למימר חד מנייהו קדים אליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אמרינן בהו שודא דדייני לדעת שמואל והלכך הא דגרסינן בפרק הכותב (פ"ו.) אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי וליכא חד מיניהו דקדם איכא מאן דאוקמה כגון שיוצאין שניהן ביום אחד דהוא שודא דדייני ואשמעינן דהיכא דחד מנייהו בעל חוב וחד כתובת אשה ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולאשה לא מסלקינן לה אלא בארעא ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד מנייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. אבל היכא דבעל חוב וכתובת אשה כגון לוה ונשא וחזר וקנה דליכא שודא אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיימא לן חולקין לא אמרינן לאשה לא יהבינן והוה לה כתובה כשטר חוב ואף על גב דליכא אלא לחד מנייהו חולקין וכן דעת רבינו חננאל. מיהו מסתברא כרבינו האי ורבינו אלפס דכל היכא דליכא דינא דקדימה וליכא אלא שיעורא דחד מנייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דהא טעמא קאמר דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ולאו משום שודא ומקולי כתובה שנו כאן. ועוד דליכא למימר דאמימר אליבא דשמואל אמר למילתיה ולא אליבא דרב. ואיכא למימר נמי דאפילו איכא דינא דקדימה קאמר אמימר משמיה דרב חמא דלא יהבינן לאשה דהא לוה ולוה וחזר וקנה מדינא יחלוקו. ומשום האי טעמא לא יהבינן לה לאשה כלל הכא נמי לא שנא. ומסתברא דאפילו להאי סברא דוקא מנה מאתים אבל תוספת דילה גביה ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי להנהו דמנינן בפרק אף על פי (נ"ד:) אבל אינך לא והיכא דתרווייהו בעלי חוב נינהו ושניהם יוצאין ביום אחד שודא דדייני והיכא דלוה וחזר ולוה וחזר וקנה אי נמי מטלטלין בזמן הזה דליכא שודא דדייני יחלוקו.
